הדעה השולטת כיום באקדמיה היא שיציאת מצרים לא התרחשה משום שלא נמצאו ממצאים התומכים בהתרחשותה. לדוגמה:
וזה נכון !
בחצי האי סיני לא נמצאו ממצאים, כי לא אמורים להיות שם ממצאים.
המסע בכלל לא התנהל שם, אלא בחצי-האי ערב.
איך יודעים ? פשוט מאוד !
בגלל מיקומה של מדיין.
וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן (שמות ב).
משה נישא לציפורה בת יתרו, כהן מדיין, ורעה את צאן חותנו. וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵבָה.
ומתוך הסנה הבוער, ה' מורה לו: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.
ואכן, כחודשיים לאחר היציאה ממצרים, המסע מגיע אל הר סיני, במדיין (ושם יתרו, שהוא כאמור כהן מדיין, מבקר את משה).
אם העם הגיע למדיין (דהיינו בחצי-האי ערב) כחודשיים לאחר היציאה, הרי שגם מאז והלאה (במשך 40 שנה) הוא לא יכול להיות יותר בחצי-האי סיני, נכון ?
אז למה החוקרים חיפשו דווקא שם ??
אולי הם לא באמת רצו למצוא ?!
עמדת החוקרים אינה תמימה כלל. הרי הם יכלו לדעת את הנ"ל מתוך עיון קל במקרא. אופן הצגת הדברים מוכיח את כוונתם.
מדוע עשו זאת? כשם שהידיעה "אדם נשך כלב" מושכת יותר תשומת לב, כך מי שבועט חזק יותר בהיסטוריה המקראית, זוכה לתשומת לב גדולה יותר באקדמיה.
כידוע, בכדי לזכות בתהילה האקדמית (ובמענקי המחקר), צריך לפרסם כמה שיותר מאמרים (בסלנג האקדמי Publish or Perish, ובעברית: פרסם או שתיעלם).
תופעה זו מאפיינת דווקא את "מדעי העבר" (היסטוריה, ארכיאולוגיה וכו'): מכיוון שהיחידים שעלולים להפריך תיאוריה הם העמיתים למקצוע (שהרי המתים לא יקומו לתחייה ויוכיחו שהיא שגוייה), לחוקרים יש "נטייה" לפברק "גילויים".
בין החוקרים קיימת הסכמה שבשתיקה, מעין "שתוק לי ואשתוק לך", ובמילים אחרות: "אתה אל תחשוף את השקרים שלי ואני לא אחשוף את המירמה שלך".
כך כולם נהנים ואף אחד אינו חסר.
אף אחד מהם לא יחשוף את קשר השתיקה, כי לכולם חשוב הסטטוס האקדמי והקביעות (+ חשש מנידוי אקדמי), והתופינים שהם מחלקים זה לזה (מענקים ומינויים למשרות נחשקות).
מי כן עשוי לחשוף את התרמית ?
מדוע האקדמיה מתעלמת ממחקר זה?
בכנות, אין לי תשובה טובה לשאלה זו.
מלכתחילה, עשיתי כמיטב יכולתי כדי לערב אחרים בתהליך המחקר עצמו. לאחר 4 שנות מחקר, משעה שהתגבשו מרבית המסקנות והתחלתי בכתיבתן, שלחתי את כתב היד (+ תקצירים) לאנשי אקדמיה מובילים בתחום זה. הדגשתי את חשיבותו והצעתי שיתוף פעולה.
מה רבה היתה הפתעתי שנתקלתי בהתעלמות מוחלטת.
בצר לי, ובכדי לקבל ולו התייחסות קטנה כמו כתיבת ביקורת על המחקר, אפילו הצעתי למישהו לרשום אותו כמחבר משותף לספר (כולל שותפות בהכנסות) – אך לשווא, זכיתי להתעלמות ושתיקה רועמת.
למה ?!
האם זה בגלל קנאה או גאווה ? אחרי הכל, הנה מגיע מישהו, שאין לו תואר בהיסטוריה או ארכיאולוגיה, ומצליח לפענח תעלומה שלא פוענחה מעולם …
או שמא מפני שלדעתם הנושא פשוט אינו פתיר ?!
או שהם חוששים להיפגע, אם יתמכו במחקר שנערך על ידי מי שאינו מהמעגל האקדמי "הנכון" ?
או אולי גרוע מכך, והם חוששים למעמדם האקדמי אם מחקר זה יוכיח שתפיסתם האקדמית שגויה ?!
ואולי זה מכיוון שהזרם המרכזי באקדמיה הוא חילוני, ולדעתו המקרא איננו אלא מיתוס ?
יתירה מכך, כשפניתי לרב (שהוא גם פרופסור הסטוריון וארכיאולוג), הוא פטר את בקשתי בזלזול !
כשדיברתי עם אחת מהוצאות הספרים הגדולות, נדרשתי להציג חוות דעת של בעל סמכות אקדמית. והרי אין סמכות אקדמית בנושא זה.
למרות הכל, החלטתי לפרסם את המחקר כספר, כי הנושא חשוב מדי בכדי שיעסקו בו במסגרת התנגחויות שבבסיסן שיקולים כמו כבוד או קריירה.
לא קל לי לכתוב דברים אלה. אך עם כל הקושי, 10 שנים כבר חלפו, ומי יודע עוד כמה יחלפו, מבלי לקבל התייחסות אקדמאית.
